משא מרים / צביקה דרור
| בספר משא מרים מובא, לראשונה, דיוקנה רב הפנים של מרים נוביץ/ ז"ל, ילידת עיירה בבלארוס, שנמשכה מילדותה אל ההשכלה ואל היופי שבאמנות, והגיעה בשנות ה-30 לפריס. בימי עליית הפשיזם באירופה, לקחה מרים חלק, כסטודנטית, בפעילותם של הכוחות האנטי-פשיסטיים. לאחר הכיבוש הגרמני, פעלה כלוחמת מן השורה במחתרת הרזיסטנס, עד שנעצרה והובאה למחנה המעצר בוויטל. כאן פגשה במשורר יצחק קצנלסון , שהובא עם בנו מפולין. היתה זו פגישה גורלית: "בוויטל 'התגיירתי' לציונות," אמרה. כששוחררה, יצאה בתזזית למלא את הבטחתה למשורר "לנדוד ולאסוף את דמעותיו של העם היהודי", והחלה בגביית עדויות , בין השאר גם מהצוענים. לאחר עלייתה ארצה, "הפליגה" מנמל הבית שלה – בקיבוץ לוחמי הגטאות ובבית לוחמי הגטאות למורשת השואה והמרד ע"ש יצחק קצנלסון – ל"עבודה" כפי שכינתה את פעילותה. תשומת לב מיוחדת הקדישה מרים לאיסוף יצירות אומנות שנעשו בשואה ועל השואה, ולא בכדי אוצר האומנות בבית לוחמי הגטאות הוא השני בגודלו בעולם. היה לה עניין מיוחד במחקר אודות ההתנגדות לפשיזם ולנאציזם. היא זו שהגתה, לראשונה, את המושג "התנגדות רוחנית". האנשים הרבים כל כך שאיתם באה במגע בשליחותה המתמשכת, חשו התפעלות עד כדי הערצה כלפיה. מעולם לא התארחה בבתי-מלון, מכיוון שהתגוררה אצל "ידידים" שעשתה לה בכל מקום אליו הגיעה. לבושה הצנוע וצרכיה המועטים, שיוו לה דמות כמו-נזירית של אישה השקועה כל כולה בשליחות שנטלה על עצמה- להפיץ בכל אתר שהגיעה אליו את סיפור העם היהודי שנהרג. בשורה של ספרים שהותירה אחריה, והופצו בשפות רבות, תיארה את השואה במחנות, ואת ההתנגדות בארצות השונות. |
